<h1>לקוטי ספר הדין לרבינו יהודה אלברצלוני סימן צ"ו</h1>
<h2>דף קעד:</h2>
ונשאל רב האיי ז"ל, והא דכתבתון אמ' רבא [גיטין מ' ע"ב] הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מיד שעבוד וקשיא לן עלה ההיא דתנן [ערכין כ"ג ע"ב] המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח וכו'. ואמרי' עלה למה לי למימ' הפודה פודה משום דר' אבהו אלמ' מעיקר דינא לא פקע שיעבודא דבעל חוב. והתם קאמ' [יבמות ס"ו ע"ב] ההיא איתתא דעיילה לגברא איצטלא דמילתא וכו' אמ' רבא מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא אי מיגניב בעו יורשים לשלומי וכיון דמחייבי לשלומי ברשותייהו קאי והא נמי הא קרקע ושאר נכסים דתנן במתניתין ברשותייהו [קיימו] ואמאי אתי מלוה ושקיל ליה בחוב בתר דאקדשיה לוה. מתנא תנן הכי המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח אין האשה יכולה לגבות כתובה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו וכו'. ופשוטו של דבר המקדיש כל נכסיו ולא אישתייר ללוה מידעם דגבי מלוה מינה אי נמי שהקדיש מנכסיו ומאי דמשתייר ללוה אינו כדאי לתשלומי מלוה לאו כל כמיניה דלוה דשביק חוב דאית עליה ומקדיש נכסיה אלא (אי) אית ליה לבעל חוב למשקל חובו. ומן הכין תנן [ערכין כ"ג ע"א] המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומ' כשיגרשנה ידור הנאה דהא אית ל(י)ה למיגביא כתובה מן ההקדש ומשום קנוניא. ור' יהושע אומ' אינו צריך. ובשכיב מרע אמ' [ב"ב קע"ד ע"ב], אמ' רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמ' מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. דאלמא יהבינן ליה חובו מן ההקדש אלא מיהו צריך פדיון משום דר' אבהו דתנן הפודה פודה על מנת ליתן לאשה בכתובתה וכו'. ואי הוי חוב דאית על המקדיש טפי מן הנכסים דאקדשינהו פליגו בה רבנן ורשב"ג [ערכין כ"ג ע"ב] דרשב"ג [סבר] ההוא הקדש אינו צריך פדיון אלא אתי מלוה וטריף ליה והתניא בתוספת' [שם פ"ד ה"ג] דר"ש אומ' אם היה חובו מרובה מהקדש לא הקדיש כלום, ורבנן סברי אפילו הקדשו חצי חובו צריך פדיון דתנן [שם] הקדיש בצ' מנה והיה חובו ק' מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולב"ח את חובו. ואמ' עלה מתני' דלא כרשב"ג דרשב"ג אומ' אם היה חובו [כנגד הקדשו] פודה ואם לאו אינו פודה, ורבנן עד כמה אמ' רב הונא בר יהודה אמ' רב ששת עד פלגא. וכי אמ' הקדש מפקיע מיד שיעבוד היכא דאית ללוה מאי דפרע כי היכי דכתבתון בשאלתא דכיון דחייב לשלומי ברשותי' קאי ואנן קא מוסיפינן עליהון על מימרכון כיון דמיחייב לשלומי ואית ליה לשלומי. ועל הדין אנפא אמרי' באיצטלא דמילתא דפרסוה יתמי אמיתנא דדמי כגון הקדש ופקע ליה שיעבודיה מיניה ואי לא הוה אית להון לשלומי לא פקע שיעבודו. ולפום הדין טעמא תנן [גיטין מ' ע"ב] עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושיחררו שורת הדין אין עבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו וכו'. ואמ' עלה אמ' רב מי שיחררו רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שיני וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שיני ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו רשב"ג אומ' אין העבד כותב אלא המשחרר כותב במאי קמפליגי במזיק שיעבודו שלחבירו קמיפלגי דרשב"ג סבר חייב וכיון שהלוה שהוא רבו ראשון הוא המשחרר מזיק שיעבודו של מלוה הוא כות' על עצמו שטר בדמי העבד ות"ק סבר העבד כות' על עצמו (לוה) למלוה שטר בדמיו. והאי עבד המשוחרר תנן שהוא אפותיקי והיכי דמי אפותיקי דאמ' ליה לא יהא לך פירעון אלא מזה. ואילו משכון היה העבד ושחררו הלוה היה המלוה גובה משאר נכסיו של לוה אלא כיון שהוא אפותיקי ואין על הלוה להגבותו מנכסין אחרים נמצא משחררו מזיק את הלוה ולכך נחלקו רשב"ג ורבנן במזיק שיעבודו של חבירו וכבר נתברר מה שפירשנו שהקדש ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד בזמן שיש נכסים ללוה לפרוע ואם אין לו מה לפרוע אין מפקיעין אלא פודין בהקדש משום דר' אבהו. זו תשובת רב האיי ז"ל. ולי הכות' תמה גדול במה שכת' בסוף אלא כיון שהוא אפותיקי ואין ללוה לגבות מנכסים אחרים נמצא משחררו מזיק את המלוה. ואם כן לדבריו אמאי אמ' שורת הדין אין העבד חייב לרבו שיני כדרבא דאמ' רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ואם הקדש ושיחרור אין מפקיעין ביש נכסים ללוה לפרוע היאך יכול רבו ראשון לשחררו להפסיד המלוה. ור"ח ז"ל כת' הכי הקדש חמץ ושיחרור וכו' חמץ כגון ישר' ששיעבד חמצו לגוי והגיע שעת הביעור לא אמרי' כיון דאשתעבד ליה לגוי דגוי הוא אלא פקע שיעבודיה דגוי וחל עליה איסור חמץ באכילה ובהנאה. הקדש קדושת הגוף הוא דקא מפקע שיעבודא כגון ששיעבדו ואח"כ הקדישו קדושת הגוף וכיוצא בו כההיא דגרסינן במסכת יבמות באיצטלא דמילתא. ואע"ג דשמענא ליה לרבא בסוף נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] דהזמנה לאו מילתא היא מודה דאי נגעי במת כתכריכין הן ואסורין בהנאה כקדושת הגוף. הלא תראה שאמרנו במסכת כתובות [נ"ט ע"ב] אלא אמ' רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת [הגוף] נינהו כדרבא דאמ' רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד. אבל הקדש דקדושת דמים לא מפקע שיעבודא כדתנן במסכ' ערכין המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וכו'. ושיחרור כדמפורש במסכת גיטין פר' השולח גט לאשתו. וכת' הרב ר' יהודה ז"ל ואנן לעניות דעתין חזי לן כי מה שפירש ר"ח בקדושת הגוף או איסורי הנאה דמפקיעין מיד שיעבוד שפיר קאמ'. מיהו המקדישן משלם דמים למשועבד להן כמו שפירשנו בעניין איצטלא דמילתא דיורשין חייבין לשלומי. אבל מה שהוצרכנו לפרש היכא שאין למקדיש כלום לשלם, דהיכא שיש להמקדיש שום ממון אפי' [קדושת] דמים מפקיע מיד שיעבוד כיון שיש לו ממה שיגבה הבעל חוב המשועבדין לו דהא קיימ' לן [גיטין מ"ח ע"ב] אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין וכל שכן משועבדין להקדש. אבל היכא שאין למקדיש שום נכסים בעולם אלא אותן שהקדיש והן משועבדין לאחרים אם הוא קדושת דמים אתי ב"ח וגבי מאותו הקדש בשבועה ובפדיון דיהיב דבר מועט להקדש כדר' אבהו, ואם ההוא הקדש קדושת הגוף או איסורי הנאה יש אומרין אע"פ שאין למקדיש מה לפרוע הן מפקיעין מיד שיעבוד ומפסדי הנהו בעלי חובות דאי לא תימא הכי דילמ' מרווח ההוא מקדיש היום או ליומא אוחרי יהיה לו ממה לפרוע ממנו את הבעל חוב את חובו ונמצא קדושת הגוף יוצא לחולין אלא ודאי קא מפקע שיעבודא דב"ח וחייל עליה הקדש ואין יוצא קדושת הגוף לחולין בין יש לו נכסים למקדיש ובין אין לו. והיכא שאין לו נכסים למקדיש קא מפסיד ב"ח לגמרי עד שעה שירויח המקדיש ונפרע ממנו חובו. ויש מי שאומרין דהיכא דאין לו כלל נכסים למקדיש אפילו בקדושת הגוף לא מפקע דלא נאמרו דברים אלא בזמן שיש נכסים למקדיש וכמו שנראה מכלל איצטלא דמילתא ביורשין שהיו להן שאר נכסים ומאי דאמיר בערכין בפ' שום היתומין בזמן שאין לו שאר נכסים שהרי הוא מקדיש כל נכסיו ולהאי סברא דברי רבא סתם איתמר ובכל הקדש איתמר בין בקדושת הגוף בין בקדושת דמים חד דינא אית להו לגבי הא מילתא וקמ"ל דהיכא שאין לו שאר נכסים אפי' בקדושת הגוף לא מפקע מידי שעבוד. והיכא שיש לו שאר נכסים אפי' בקדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד דאפי' בהדיוט נמי אמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין. ולדעתיה דר"ח ז"ל דקא מפליג בין קדושת הגוף לקדושת דמים ודאי בשאין לו שאר נכסים מפליג וסבירא ליה דקדושת הגוף (מפלג) [מפקע] מידי שיעבוד אפי' בשאין לו. דאי בשיש לו ליכא לאיפלוגי בינייהו דאפי' בהדיוט אמ' אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין וכל שכן הקדש. אלא ודאי כי קא מפליג בשאין לו מפליג דקדושת דמים לא מפקע שיעבוד וקדושת הגוף מפקע שיעבוד. וקשיא לן עלה אם כן מי ששונא את חברו מקדיש שיעבודו ומפסיד את נכסיו. ועוד היכי מצי אינש להקדיש דבר שאינו שלו. ואם תאמר משום חומרא דקדושת הגוף או איסורי הנאה הוא מידי דהוה אהיתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז ושחטה וכו' כדמפורש בפ' השוחט בסוף [חולין מ' ע"א]. התם הא איפליגי בה כמה אמוראי ובסופא אמרינן רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אפי' למאן דאמ' [אדם] אוסר דבר שאינו שלו הני מילי גוי אבל ישר' לצעוריה קמיכוין. ובהא תשובה דרבי' האיי ז"ל לא קא מפליג בין קדושת דמים לקדושת הגוף ודבריו מדוקדקין בכל מקום והדין בונכא דשמעתא לעניות דעתין כמו שפירשנו לעיל כי דברי רבא סתם נאמרו בכל הקדש. זה דעת הרב ז"ל. ומה שכת' עד שירויח צ"ע. ומה שהקשה על ר"ח ז"ל אם כן מי ששונא את חבירו יקדיש שיעבודו ומפסיד נכסיו, הוה ליה לאקשויי זו הקושיא אליבא דתנא קמ' דרשב"ג דאמ' מזיק שיעבודו של חבירו פטור. ודברי ר"ח ז"ל הם נכוחין אלא שאין להכניס ראשינו בין הרים גדולים. ומהא דאמ' שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדרבא דאמ' רבא שיחרור מפקיע מידי שיעבוד והמשחרר פטור מדין המזיק שיעבודו של חבירו ואין אנו מחייבין לעבד לכתוב על עצמו דמיו אלא מפני שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה (ומהא) נראין דברי ר"ח ז"ל.
